מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף מאמרים

חזרה לתוכן העניינים

מאמרים

 

נכוה באור: פרשת חייו ומותו של אלישע בן אבויה

חטאיו של אלישע

     בפרק הקודם הראיתי כיצד הביטוי קיצץ בנטיעות מתפרש בתלמוד הבבלי כטעות בהבנת המראות שראה במסעו השמיימי, אך בהמשך מוסב אותו ביטוי עצמו על מעשים שעשה אלישע זמן רב לאחר שהתפקר.

     מהן נטיעות ומה משמעות קיצוצן?

     הביטוי נטיעות מופיע בתלמוד במשמעות של צמחים צעירים. לדוגמא, במסכת שביעית נאמר:

אימתי נקראו נטיעות? רבי אלעזר בן עזריה אומר: עד שיחולו. רבי יהושע אומר: בת שבע שנים. רבי עקיבא אומר: נטיעה כשמה. אילן שנגמם והוציא חליפין, מטפח ולמטה – כנטיעה, מטפח ולמעלה – כאילן. דברי ר"ש. (משנה מסכת שביעית פרק א משנה ח).

 

     הן במקרא והן בתלמוד יש קשר אסוציטיבי בין נטיעות ושתילים לבין ילדים או תלמידים. בספר תהילים מופיע הדימוי המפורסם: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכח ג). בגמרא מופיעים דימויים מקבילים בהקשר לנטיעות. לדוגמא, הסיפור הנפלא במסכת תענית:

רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא! אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. – אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? – אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל) "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים. אמר רבי יצחק: כל האומר רחב רחב מיד נקרי. אמר ליה רב נחמן: אנא אמינא, ולא איכפת לי! – אמר ליה: כי קאמינא – ביודעה ובמכירה (ובמזכיר את שמה). כי הוו מיפטרי מהדדי אמר ליה: ליברכן מר! – אמר ליה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין – הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה – הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? אם בתורה – הרי תורה, אם בעושר – הרי עושר, אם בבנים – הרי בנים. אלא: יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך. (תלמוד בבלי מסכת תענית דף ה עמוד ב, דף ו עמוד א).

 

     אם תלמידים או ילדים צעירים נמשלו לנטיעות, הרי שקיצוץ בנטיעות מתפרש באופן סמבולי לפגיעה בתלמידים צעירים, ואכן בירושלמי ניתן הסיפור המלא הקושר בין השנים:

אחר הציץ וקיצץ בנטיעות. מני אחר? אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה. אמרין: כל תלמיד דהוה חמי ליה משכח באורית' הוה קטיל ליה, ולא עוד אלא דהוה עליל לבית וועדא והוה חמי טלייא קומי ספרא והוה אמר: מה אילין יתבין עבדין הכא? אומנותיה דהן בנאי! אומנותיה דהן נגר! אומנותיה דהן צייד! אומנותיה דהן חייט! וכיון דהוון שמעין כן, הוון שבקין ליה ואזלין לון. עליו הכתוב אומר: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגומ', שחיבל מעשה ידיו של אותו האיש (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ב /ה"א).

 

תרגום הארמית: אחר הציץ וקיצץ בנטיעות. מיהו אחר? אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה. אמרו: כל תלמיד שהיה רואהו משובח בתורה, היה הורגו. ולא עוד אלא שהיה נכנס לבית הוועד והיה רואה תינוקות לפני הספר (או הסופר) והיה אומר: מה אלו יושבים ועושים כאן? אומנתו של זה – בנאי! אומנתו של זה – נגר! אומנתו של זה – צייד! אומנתו של זה – חייט! וכיוון שהיו שומעים כך, היו עוזבים אותו והולכים להם.

 

ובמקור מאוחר יותר – שיר השירים רבה – נאמר כך:

אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות. כיצד קצץ בנטיעות? בשעה שהיה נכנס לבתי כנסיות ומדרשות ורואה תינוקות שמצליחין בתורה, היה אומר עליהון מיליא ומסתתמין. ועליו נאמר (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה א)

 

     אלישע בן אבויה מואשם אם כך בשני דברים: הריגתם של תלמידים צעירים, והוצאתם אל מחוץ לכותלי בית המדרש. הביטוי "רבי תורה" הוא ביטוי יחידאי שעל משמעותו נחלקו הדעות. רוב המפרשים גזרו אותו מלשון רב – גדול בתורה, אך הפרשנות המודרנית גוזרת אותו משורש רבה, כלומר גידול וריבוי – נערים שהם בעצם גידולם. לדעתי מדובר כאן בהרג סימבולי, דהיינו עצם הוצאתם של תלמידי חכמים אל מחוץ לעולם הלימוד, כמוהו כהריגתם. אחרת, הביטוי "ולא עוד – אלא" מעורר תמיהה שהרי מעשה רצח חמור הרבה יותר מהסתת תלמידי חכמים לעזוב את בית המדרש. הדברים מובאים כאן כגנאי ברור למעשיו של אלישע בן אבויה.

 

     בהקשר להאשמתו של אלישע בקיצוץ בנטיעות מצטטת הגמרא פסוק מקוהלת:

אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: (קהלת פרק ה, ה)

 

פסוק זה נידון בהרחבה במקומות שונים בתוספתא ובתלמוד. המלים "לחטיא את בשרך" נדרשים על ידי חכמים כחטא מוגדר של פגיעה של אדם בקרובי משפחתו דווקא. להלן ציטוטים אחדים המראים זאת:

מי שנתחייב שבועה לחברו אומרין לו: הוי יודע שכל העולם כולו מזדעזע ביום שנאמר "לא תשא שם ה' אלהיך וגו'" כל עברות שבתורה כתוב בהן 'ונקה', וזו כתוב בה 'לא ינקה'. כל עברות שבתורה נפרעין ממנו, וזו ממנו ומכל העולם, ויהא עון העולם כולו תלוי בו שנאמר: "אלה וכחש וגו'" על כן תאבל הארץ. כל עברות שבתורה נפרעין ממנו, וזו ממנו ומקרוביו, שנאמר: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך", ואין בשרו אלא קרובו שנאמר: "ומבשרך אל תתעלם". (תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק ז הלכה ב)

 

ונודרת ואינה מקיימת. דאמר מר: בעון נדרים בנים מתים, שנאמר: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו"', ואיזו הן מעשה ידיו של אדם? הוי אומר בניו ובנותיו. (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף עב עמוד א)

 

     התלמוד מאשים אם כך את אלישע בעבירה הפוגעת בקרובים לו, אך הקרבה שמדובר בה אינה דווקא קרבת דם אלא קרבה שברוח. פגיעה בחברה שבה חי ומתוכה צמח.

     בהמשך הקטע הקודם שציטטתי מואשם אלישע אף בשיתוף פעולה עם השלטונות הרומיים והכבדת הנטל על הציבור.

אוף בשע' שומדא: הוון מטענין לון מטולין והוון מתכוונין מיטעון תרי חד מטול משם שנים שעשו מלאכה אחת. אמר: אטעוננון יחידאין. אזלון ואטעונינון יחידיין והוון מתכוונין מיפרוק בכרמלית שלא להוציא מרה"י לרשות הרבים. אמר: אטעונינון צלוחיין. אזלון ואטעונינון צלוחיין. (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ב /ה"א).

 

תרגום הארמית: גם בשעת השמד, היו מטעינים עליהם משאות והיו מתכוונים לטעון שנים, משא אחד משום "שנים שעשו מלאכה אחת". אמר: הטעינום יחידים! הלכו והטעינום יחידים והיו מתכוונים לפרוק בכרמלית שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. אמר: הטעינום צלוחיות (מזכוכית?). הלכו והטעינום צלוחיות.

 

     בשעת השמד – הכוונה לגזרות השמד בתקופת אדיינוס. מהות הגזירה הייתה שכפו על יהודים לטעון משאות בשבת. היהודים ניסו להערים על שונאיהם – לשאת את המשאות בשניים, שכן על פי ההלכה שנים שעשו מלאכה אחת אינם נחשבים מחללי שבת ממש ופטורים מחיוב חטאת (וראה תלמוד בבלי, מסכת שבת י,ה: "המוציא כיכר לרשות הרבים – חייב. הוציאוהו שניים – פטורין) בהמשך ניסו היהודים להתחכם ולפרוק את המשא בכרמלית (כרמלית היא כידוע מקום ביניים בין רשות הרבים לרשות היחיד והכוונה מן הסתם היא להמנע מאיסור העברה מרשות לרשות בשבת, או לפחות העברה הכרוכה בעבירה פחותה יותר). העצה הבאה שנותן אלישע היא לחייב אותם לשאת מטענים עדינים במיוחד (כלי זכוכית?) שיש חשש להשאירם במקום פתוח כמו הכרמלית. הדברים אינם ברורים עד גמירא, אך ברור שאלישע בן אבויה מואשם כאן בשימוש להרע בידיעותיו ההלכתיות.2   

     היה מי שסבר שמבחינה היסטורית מדובר דווקא בניסיון של אלישע בן אבויה להגן על חכמים בתקופת גזירות אדרינוס, ולמנוע את הריגתם. דבר זה עורר עליו את חמתם של תומכי הקו הקיצוני של מרד ומלחמה ברומאים, קרי, ר' עקיבא ותלמידיו, וברבות הימים טפלו עליו אשמת רצח ושיתוף פעולה עם האויב3. ביאליק השמיט את קטע ההריגה מספר האגדה (כשם שהשמיט את פרשת רצח התלמיד וקיצוצו לחתיכות בפרשת המפגש של אלישע בן אבויה עם תלמידו, רבי מאיר, לאחר שזה הראשון יצא לתרבות רעה).

     בתלמוד הבבלי מתפרש המושג "לחטיא את בשרך" בהקשר לאלישע כהאשמה במעשה זנות. בהמשך ישיר לסיפור על מחיקת זכויותיו של אחר על ידי מיטטרון, נאמר:

יצתה בת קול ואמרה (ירמיהו ג'): שובו בנים שובבים – חוץ מאחר, אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא. נפק אחר לתרבות רעה. נפק אשכח זונה, תבעה. אמרה ליה: ולאו אלישע בן אבויה את? – עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה. אמרה: אחר הוא. (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד א)

 

     נראה שהמעשה שבו מדובר ארע סמוך מאוד לזמן התפקרותו כיון שהזונה שמזהה אותו, תוהה כיצד זה חכם ידוע כמו אלישע בן אבויה נזקק לשירותיה וגם לאחר שהוא מוכיח לה במעשים שעזב את דרכי הדת ושוב אין הוא מקיים מצוות, עדין היא מסרבת להאמין בכך. אמירתה של הזונה "אחר הוא" ניתנת להתפרש מנקודת ראות ספרותית לשתי פנים: אפשר לראות בה לשון של קביעת עובדה: "אכן, קרה לו משהו, עברה עליו חוויה קשה שגרמה לו להפוך לשונה, לאחר", ואפשר לראות בה ביטוי לתמהונה של הזונה שאינה מוכנה להטיל כתם בחכם ידוע ומעדיפה לחשוב שיש כאן טעות זיהוי מצדה. אני נוטה לפרש זאת בדרך השניה, כיון שאז מתקיים מבחינה ספרותית היפוך תפקידים: אלישע בן אבויה החכם הידוע הופך לחוטא בעוד שהיא, הזונה החוטאת, חסה על כבודם של חכמים ומעדיפה לתלות את האשמה בה עצמה מאשר לחשוד בתלמיד חכם שהוא חוטא.

     במקרה הראשון הכינוי אחר נתפס כאבחנה מודעת של הזונה העומדת על טיב השינוי שחל בו ומגדירה אותו במלה קולעת אחת: אחר. במקרה השני הכינוי אחר דבק באלישע בן אבויה כתוצאה של טעות בזיהוי, אך הטעות מאומצת על ידי אחרים ככינוי שאכן תואם את המהפך שחל בו.

     במחשבה שניה, נראה לי שאחזיק בשני הפירושים גם יחד, שהרי זה יופיה של יצירה ספרותית שהיא מתפרשת לפנים רבות: הפוך בה והפוך בה דכולה בה...

     עקירת צנון מן הערוגה בשבת היא בגדר ביצוע עבירה שנועדה לשכנע את הזונה שהוא אינו ממשיך לקיים מצוות4, אך בו בזמן יש בה לשון סימבולית של עקירה. אלישע בן אבויה עוקר עצמו מערוגת ההלכה כשם שהצנון נעקר מערוגת הגינה.

     הביטוי עקר פוגלא ממישרא מופיע גם בהקשרים אחרים בתלמוד: אנטונינוס בא לשאול עצה מפיו של רבי: כיצד להפטר מתקיפי רומי שאינם מניחים לו לעשות כרצונו? רבי מוליך אותו יום אחר יום לערוגת הגנה ובכל פעם עוקר צנון אחד, רמז לכך שאסור לו להתגרות בכולם יחד אלא צריך הוא להרוג אותם אחד אחד.

א"ל (אנטונינוס לרבי): מצערין לי חשובי [רומאי]. מעייל ליה לגינא, כל יומא עקר ליה פוגלא ממשרא קמיה. אמר, ש"מ הכי קאמר לי: את קטול חד חד מינייהו, ולא תתגרה בהו בכולהו. (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף י עמוד א)

     ובתרגום לעברית על פי ביאליק:5 אמר לו: גדולי רומי מצערים אותי. הכניסו רבי לגינה. בכל יום היה עוקר לפניו קלח אחד של צנון מן הערוגה. אמר אנטונינוס: משמע שכך אמר לי: הרגם אחד אחד ולא תתגרה בהם בכלם.

 

     אפשר לראות בסיפור זה איזה שהוא רמז לקשר בין עקירה למוות ולנסות לחבר אותו להקשר המשולש שאליו אתייחס בהמשך דברי: חילול שבת/רצח/זנות. אבל ניסיון כזה יוביל אותנו למחוזות דרידיאנים דקונסטרוקטיביים ומן הראוי הוא לנסות קודם ולמצות את מה שיש בטקסט מינה וביה בטרם נרחיק לכת עד כדי כך.

 

     בבבא מציעא בבבלי, בהמשך לסיפור הידוע על רבי והעגל מופיעה הביטוי על עקירת צנון בהקשר לשנה כה גשומה, עד שגם כאשר אין הגשם יורד, מותיר אחריו הצנון העקור גומה מלאה במים:

דאמר רבה בר רב שילא: קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא. ואמר אמימר: אי לאו צריך לעלמא – בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה, אפילו הכי כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא. (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה עמוד א).

 

     לא מצאתי קשר בין עקירת צנון בתלמוד למעשי כשפים בגידול קישואים וירטואליים.

 

     אחד מהסיפורים המרכזיים על אלישע המופיע במסכת חגיגה, הן בתלמוד הירושלמי והן בתלמיד הבבלי הוא סיפור פגישתו עם תלמידו, רבי מאיר, וניסיונו של זה האחרון להחזירו בתשובה. נביא כאן את שתי הגרסאות ונערוך ביניהן השוואה.

ר"מ הוה יתיב דרש בבית מדרשא דטיבריה עבר אלישע רביה רכיב על סוסייא ביום שובתא אתון ואמרון ליה הא רבך לבר פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה א"ל מה הויתה דרש יומא דין? א"ל ויי' ברך את אחרית וגו' א"ל ומה פתחת ביה א"ל ויוסף יי' את כל אשר לאיוב למשנה שכפל לו את כל ממונו אמר ווי דמובדין ולא משכחין עקיבה רבך לא הוה דרש כן אלא ויי' ברך את אחרית איוב מראשיתו בזכות מצות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו. אמר ליה ומה הויתה דריש תובן? א"ל טוב אחרית דבר מראשיתו אמר ליה ומה פתחת ביה א"ל לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו ובזקנותו ונתקיימו הוי טוב אחרית דבר מראשיתו לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד ובזקנותו ונשתכר הוי טוב אחרית דבר מראשיתו לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה הוי טוב אחרית דבר מראשיתו אמר ווי דמובדין ולא משכחין עקיבה רבך לא הוה דרש כן אלא טוב אחרית דבר מראשיתו בזמן שהוא טוב מראשיתו ובי היה המעשה אבויה אבא מגדולי ירושלם... (כאן בא הקטע שכבר דנתי בו על סיפור הברית של אלישע כפי שהוא מובא מפיו בגוף ראשון)  ...אמר ליה ומה הויתה דרש תובן? א"ל: לא יערכנה זהב וזכוכית א"ל ומה פתחת ביה א"ל דברי תורה קשין לקנות ככלי זהב ונוחין לאבד ככלי זכוכית ומה כלי זהב וכלי זכוכית אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהיו אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה. א"ל: דייך, מאיר, עד כאן תחום שבת. א"ל מן הן את ידע א"ל מן טלפי דסוסיי דהוינא מני והולך אלפיים אמה א"ל וכל הדא חכמתא אית בך ולית את חזר בך? א"ל לית אנא יכיל א"ל למה א"ל שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשי' רכוב על סוסי בי"ה שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי. וכל דא מן הן אתת ליה אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל... (וכאן בא הסיפור שדנתי בו בפרק הקודם)   (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ב /ה"א)

 

     הגרסה בירושלמי פותחת בנסיבות הזמן והמקום. רבי מאיר שהיה לחכם מפורסם דורש בבית מדרש בטבריה ביום שבת. מדובר מן הסתם בתקופה שלאחר דיכוי מרד בר כוכבא. אלישע בן אבויה עובר בקרבת מקום רכוב על סוסו, כלומר, מחלל שבת בפרהסיא. אנשים, שהמספר אינו נוקב בשמם, מודיעים לו על כך, ורבי מאיר עושה דבר בלתי שגרתי: הוא מפסיק את דרשתו באמצע, יוצא מבית המדרש וצועד כברת דרך ברחובותיה של טבריה לצדו של אלישע הרכוב על הסוס. זהו מאורע שמן הסתם עורר הדים רבים והיה לשיחת היום בין תושבי העיר. אלישע שואל את תלמידו מה היה נושא הדרשה שהתחיל לדרוש בבית הכנסת. רבי מאיר משיב כי דרש פסוק מספר איוב: "וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת" (איוב פרק מב פסוק יב) ופתח בפסוק: "וַיהֹוָה שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהֹוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה" (איוב פרק מב פסוק י). הוא מסיק מהשואת המספרים על רכושו של איוב שממונו הוכפל ואת המלה 'מראשיתו' הוא דורש לעומת 'אחרית' התחלה לעומת סוף. אלישע אינו מקבל את פירושו. הוא גוער בו על ששכח את מה שלמד מפי רבו, ומזכיר לו שרבי עקיבא פירש את הפסוק בצורה שונה וכי לא מדובר כאן רק על קו הזמן – סוף לעומת התחלה, אלא על זכות שנקנתה בנעוריו של אדם – מצוות ומעשים טובים – ועתה היא תומכת את זקנתו.

     עתה הוא שואל אותו על דרש נוסף שדרש, ורבי מאיר מביא קטע מקראי נוסף, הפעם מתוך קוהלת, ודורש אותו: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ: אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ: (קהלת פרק ז פסוקים ח-ט). בסימטריה לדרש הקודם גם כאן פירושו של רבי מאיר הוא פירוש של זמן, התחלה לעומת סוף, וגם כאן גוער בו אלישע על ששכח את פירושו של רבי עקיבא: 'מראשיתו' יש לבאר כתלות בראשית ולא כהשוואה אליה. אם ההתחלה גרועה גם אין סיכוי לעתיד. זו גישה פטליסטית שאלישע מסב אותה על עצמו: החלטתו של אביו שאותה קיבל שלא לשם שמים היא שעמדה בעוכריו והביאה לחטאו.

     המתכונת הסימטרית חוזרת על עצמה פעם שלישית: אלישע שואל אותו שוב על תוכן דרשתו, והפעם מצטט רבי מאיר פסוק נוסף מאיוב הנמצא בהמשך הקטע הפותח במלים: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב פרק כח פסוק יב) הפסוק הוא: "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז:" (איוב פרק כח פסוק יז). הוא ממשיל את התורה לכלי זכוכית יקרים שקשה להשיגם וקל לאבדם, אך גם אם נשברו, ניתן להתיכם ולהשיב להם את צורתם. אלישע אינו מביא הפעם פירוש סותר אבל תגובתו על הרמז הברור המכוון אליו בדברי רבי מאיר: 'אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה', היא להזכיר לתלמידו כי שכח בלהט השיחה את האיסור של תחום שבת ועליו לשוב לאחוריו. זה הרגע בו רבי מאיר נוטש את נסיונו לדבר בצורה סמבולית ופונה בגלוי אל רבו: "וכל הדא חכמתא אית בך ולית את חזר בך?" אלישע משיב לו שוב תשובה פטליסטית: מפי הגבורה נמסר לו ("בת קול") שדרכי התשובה פתוחים לפני כל אדם אך נעולים בפניו.6

     אם נתבונן בצורה מדוקדקת בדו שיח בין התלמיד לרבו נגלה כאן מתחת לפני השטח של השיחה העניינית והדיון בדברי תורה, רובד סמוי שהמספר טווה אותו ביד אמן: האקספוזיציה לסיפור – רבי מאיר המפסיק את דרשתו בבית הכנסת בטרם נסתיימה ויוצא ללוות את רבו החוטא יוצרת מתח דרמטי. ברור שלא יצא כדי לדון עמו בדברי תורה בעלמא. הוא מתכוון להתעמת עם רבו ולנסות ולהשיבו בתשובה. הפסוקים הראשונים שהוא מצטט מספר איוב מדברים, על פי פרשנותו, על האפשרות הכללית של שינוי ועל כך שהעבר אינו קובע את העתיד בצורה דטמיניסטית, אבל הפסוק השני שהוא מצטט: "וַיֹּסֶף יְהֹוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה" אינו מכוון רק לכך. יש לזכור ששני החכמים הכירו היטב את המקרא. רבי מאיר מצטט את סוף הפסוק, אך מתכוון לראשיתו:  "וַיהֹוָה שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ " אתה, אלישע חוטא, אך אני שאני רעך, אתפלל בעדך ותוכל לחזור בתשובה ותשובתך תתקבל. איזו עדינות נפש מגלה כאן רבי מאיר ברמז הדק שהוא רומז לו. אין הוא מוכיח אותו בגלוי על שהוא חוטא בפרהסיא ורוכב על סוס ביום השבת.

     בקטע הבא שהוא דורש: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ", מסתיר רבי מאיר רמז סמוי הנמצא בהמשך הפסוק: "טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ: אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" הוא מוכיח את רבו על חטא הגאווה וההיבריס – העיוורון הטרגי שהוא שרוי בו, הנובע מכעס.

     בקטע השלישי מדבר רבי מאיר על החכמה והפעם הוא רומז לרבו בעדינות שאולי חטאיו נובעים משכחה וכי גם במקרה כזה יש תרופה למכה – עדין הוא יכול לחזור ולהזכר בתורה ולשוב אליה. תגובתו של אלישע מעידה עליו שקלט היטב את הרמז. הפנייה החד משמעית אל רבי מאיר "דייך, מאיר! עד כאן תחום שבת!" אינה מכוונת רק לעצור בעדו מלעבור את תחום שבת, אלא לרמוז לו שהרחיק לכת גם בדברים אחרים. הוא, אלישע, לא שכח כלל את תורתו. הוא זוכר אותה היטב, אך הוא מומר להכעיס. גורלו נחתם לפני זמן רב ואין לו דרך לשוב.

     רבי מאיר בעצם חיכה לשמוע את התשובה הזו, כדי שיוכל לפנות אל רבו בגלוי: אם חכמתך כה גדולה ולא שכחת דבר מדוע אינך חוזר בתשובה? או, בניסוחו הנפלא של המספר שלנו: "וכל הדא חכמתא אית בך ולית את חזר בך?"

     נעיר כאן במאמר מוסגר כי הנושא שרבי מאיר בחר בו כדי למצוא מסילות ללב רבו – הקשר בין הלימוד בתקופת הנעורים והבגרות, הוא נושא שאלישע עצמו הרבה לעסוק בו. למעשה כל דברי התורה שנשמרו מפיו של אחר עצמו ומובאים במסכת אבות עוסקים בכך (ראה למשל: משנה מסכת אבות פרק ד משנה כ – המשל שהוא נותן על דיו כתובה על נייר חדש. או מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כד ד"ה – הדימוי של קיר אבנים שעליו נבנה קיר מלבנים) 

 

     נעבור מכאן לתאור המקביל בתלמוד הבבלי:

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר ליה: מאי דכתיב (קהלת ז') "גם את זה לעמת זה עשה האלהים?" – אמר לו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא – ברא כנגדו, ברא הרים – ברא גבעות, ברא ימים – ברא נהרות. אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: ברא צדיקים – ברא רשעים, ברא גן עדן – ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק – נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע – נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם. אמר רב משרשיא: מאי קראה? גבי צדיקים כתיב (ישעיהו ס"א) לכן בארצם משנה יירשו. גבי רשעים כתיב (ירמיהו י"ז) ומשנה שברון שברם. שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב (איוב כ"ח) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז – אמר לו: אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. – אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה – אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה. – אמר לו: אף אתה חזור בך! – אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים – חוץ מאחר.

     תנו רבנן: מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר ליה: אף אתה חזור בך. – אמר ליה: ולא כבר אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים – חוץ מאחר. תקפיה, עייליה לבי מדרשא. אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר לו: (ישעיהו מ"ח) אין שלום אמר ה' לרשעים. עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר לו (ירמיהו ב') כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני. עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר ליה (ירמיהו ד') ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי וגו'. עייליה לבי כנישתא אחריתי, עד דעייליה לתליסר בי כנישתא, כולהו פסקו ליה כי האי גוונא. לבתרא אמר ליה: פסוק לי פסוקך! – אמר ליה (תהלים נ'): ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וגו'. ההוא ינוקא הוה מגמגם בלישניה, אשתמע כמה דאמר ליה ולאלישע אמר אלהים. איכא דאמרי: סכינא הוה בהדיה וקרעיה, ושדריה לתליסר בי כנישתי. ואיכא דאמרי, אמר: אי הואי בידי סכינא – הוה קרענא ליה. (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמודים א-ב)

 

     במקום הסיפור שבירושלמי שתחילתו בדרשה שנשא רבי מאיר בשבת בבית המדרש בטבריה, מביא הבבלי שלושה סיפורים ברצף. שני הסיפורים הראשונים מתארים פגישות סתמיות בין אלישע ורבי מאיר ללא סיפור המסגרת החיצוני וללא ציון מקום. נאמר לנו על כל אחת מהן שהיא התקיימה לאחר שאלישע "יצא לתרבות רעה". הסיפור השלישי מספר על מה שמוצג כפגישה נוספת בין השנים, והפעם מצוין כי היא התרחשה ביום שבת בעת שאלישע עבר רכוב על סוסו ורבי מאיר התלוה אליו. חסר כאן כל הקטע הדרמטי של הפסקת הדרשה באמצע ואף לא צוין באיזו מקום נערך המפגש. על חילופי הדברים בין השנים נאמר רק כי רבי מאיר בא לשמוע דברי תורה מפי רבו, אך הטקסט אינו מביא את הדרשות (שפורטו בסיפור הראשון) אלא רק את תיאור נסיונו של רבי מאיר להחזיר את רבו בתשובה. אך בעוד שבירושלמי הסתיים הניסיון בסירוב מנומק של אלישע לעשות צעד כלשהו שיש בו משום חזרה בתשובה, הרי שבבבלי מובא המשך לסיפור: רבי מאיר מביא את רבו אל בית הכנסת ומפגישו עם תלמידים צעירים במעין טקס של "פסוק לי פסוקך" שמטרתו להביא מעין מופת נבואי מפיו של נער צעיר לחיזוק דרישתו של רבי מאיר מרבו לחזור בתשובה, אלא שהניסיון נכשל שוב ושוב. מכל הפסוקים שמצטטים הנערים עולה שאין חפצים בשמים בתשובתו של אלישע ובמפגש עם התלמיד האחרון מגיע הסיפור לשיא דרמטי מזעזע: בעקבות טעות לא מכוונת, מקבל אלישע את הרושם שתלמיד זה מתגרה בו במכוון. על פי גרסה אחת אלישע מתרגז, הורג את הנער, מבתר את גופו לשלושה עשר חלקים ושולח אותם לכל בתי הכנסת שבהם עברו כבמעשה פילגש בגבעה. על פי גרסה אחרת, הוא אינו הורג אותו בפועל, אלא רק מאיים להורגו: "אי הואי בידי סכינא – הוה קרענא ליה" – לו הייתה בידי סכין, הייתי קורעו לגזרים. ביאליק בספר האגדה משמיט קטע זה.

     נקודת המוצא לשיחה הראשונה בין אלישע לרבי מאיר היא הפעם פסוק מספר קוהלת שאלישע מבקש לשמוע את הסברו של רבי מאיר עליו. הפסוק לקוח מאותו פרק שממנו נלקח הפסוק שנדרש בירושלמי (טוב אחרית דבר מראשיתו וגו'), והציטוט בגמרא הוא "גם את זה לעמת זה עשה האלהים". אם נביט על ההקשר המלא שבו נמצא הפסוק, נראה שהקטע עוסק בשני נושאים: ערכה של החכמה המחייה את בעליה (וחכמה היא שם נרדף בפי חכמים ללימוד תורה), והחשיבות של חיים מוסריים גם בעולם שיש בו מהפכים, ניגודים ומה שנראה על פניו כאי צדק:

"כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ: רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ: בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה: אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ: אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם: אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ:" (קהלת פרק ז פסוקים יב-יז)

 

     רבי מאיר מפרש את הפסוק על דרך ההקבלה הפשוטה של מבנה העולם הגשמי. אלישע ממהר לתקן אותו ולהדגיש כי מדובר בהקבלה אנושית ומוסרית: צדיקים לעומת רשעים, גן עדן לעומת גיהינום. הוא נעזר גם כאן בדברי חברו, רבי עקיבא. כמי שיזם את השאלה ואף משיב עליה, ניכר בו באלישע שהוא מדבר מתוך נקודת מבט אישית – בעיות מוסריות שהוא מתלבט בהן: מעמדו כרשע והגורל הצפוי לו בעולם הבא. המספר רומז לנו אם כך שאלישע אינו שלם עם מעשיו. הוא מבקש למצוא צידוק והסבר למה שאירע לו באותה תורה שבה מאס. עמדתו היא עמדה אמביולנטית של אדם מתלבט. הסיפור השני הוא בעל מבנה סימטרי לראשון ועוסק בפסוק שכבר הובא במקום המקביל בירושלמי, על כן לא אדון בו שוב. נראה ששני הסיפורים מהווים אקספוזיציה לסיפור הבא שבו מזהה רבי מאיר את אותם חיבוטי נפש בלבו של רבו ומנסה, כמו פסיכולוג טוב, להשמיע לו חוות דעת בלתי משוחדת. לשם כך אין הוא יכול לצטט את דברי עצמו שכבר חשודים מראש כמוטים בעיניו של אלישע. הוא צריך להעמיד כנגד בת הקול ששמע מאחורי הפרגוד איזו בת קול אחרת. לשם כך הוא משתמש בטכניקה מוכרת "פסוק לי פסוקך", שעיקרה לפנות אל נער צעיר ולבקש ממנו להגיד מהו הפסוק המקראי שלמד באותו יום, על מנת להשתמש באותו פסוק כרמז נבואי, הנער הצעיר משמש כאן כעין אורקל. אנו פוגשים דבר זה בתלמוד הבבלי (אך לא בירושלמי) במקומות נוספים. נביא כאן דוגמאות אחדות:

א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך, אמר ליה (יחזקאל כה): "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו'", אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא! ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה ר"מ. (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד א)7

 

נחר ליה רב חסדא מאחוריה, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקיך, אמר ליה (שמואל ב' ב'): "נטה לך על ימינך או על שמאלך". אמר ליה לשמעיה: מאי קא חזית? אמר ליה: ציפיתא דשדיא, אמר ליה: הדר מינה. לבתר דנפק, אמר ליה רב חסדא: מנא הוה ידע מר? אמר ליה: חדא, דנחר לי מר; ועוד, דפסק לי ינוקא פסוקא; (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סח עמוד א).

 

א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך! אמר ליה (שמואל א' כ"ח): "ושמואל מת", אמר: ש"מ, נח נפשיה דשמואל. (תלמוד בבלי מסכת חולין דף צה עמוד ב).

 

     ולבסוף נביא גם ציטוט נפלא מאסתר רבה המתאר את השימוש בטכניקה בבהירות רבה:

 

     ובשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם, וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך א"ל (משלי ג') "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא", פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר (ישעיה ח') "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל", פתח השלישי ואמר (שם, ישעיהו מ"ו) "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט". כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה, אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו, מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות, (אסתר רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה יג אם על).

 

     מה הם הפסוקים שמשמיעים לו אותם תינוקות של בית רבן? נביא כאן את המקורות המקראיים בתוך הקשרם:

לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם: וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי: צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה הַגִּידוּ הַשְׁמִיעוּ זֹאת הוֹצִיאוּהָ עַד קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ גָּאַל יְדֹוָד עַבְדּוֹ יַעֲקֹב: וְלֹא צָמְאוּ בָּחֳרָבוֹת הוֹלִיכָם מַיִם מִצּוּר הִזִּיל לָמוֹ וַיִּבְקַע צוּר וַיָּזֻבוּ מָיִם: אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְהֹוָה לָרְשָׁעִים: (ישעיהו פרק מח פסוקים יח-כב)

 

וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה: כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה: אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ: (ירמיהו פרק ב פסוקים כא-כג)

 

וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ: (ירמיהו פרק ד פסוק ל)

 

זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ: וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ: וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ: (תהלים פרק נ פסוקים יד-יז)

 

     כל ארבעת הפסוקים מוכיחים לדעת אלישע את אי האפשרות של חזרה בתשובה עבורו. הפסוק הראשון מצוטט בתלמוד בהקשר לדין הרשעים לאחר מותם:

בשעה שהרשע נאבד מן העולם, שלש כיתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו, אחת אומרת (ישעיהו מ"ח): אין שלום אמר ה' לרשעים, ואחת אומרת לו (ישעיהו נ'): למעצבה ישכב, ואחת אומרת לו: (יחזקאל לב): רדה והשכבה את ערלים. (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קד עמוד א).

 

     הפסוק השני הלקוח מירמיהו, נדרש אף הוא עלי ידי חכמים בתלמוד. כאן דוקא מסתמנת אפשרות של חזרה בתשובה:

ת"ר: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתים כבן שמנה עשרה שנה, באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם? שנאמר (שמואל א' ב'): "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים", לכו ועסקו בתורה ותחיו, הלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קורין אותן משפחת יוחנן על שמו. אמר רב שמואל בר אוניא אמר רב: מנין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? אינו נחתם? והא כתיב (ירמיהו ב): כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני! אלא, מנין שאפילו נחתם מתקרע? שנאמר (דברים ד'): "מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו". והכתיב (ישעיהו נ"ה): "דרשו ה' בהמצאו!" לא קשיא: הא ביחיד, הא בציבור. יחיד אימת? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קה עמוד א)

 

     הפסוק השלישי, הלקוח אף הוא מירמיהו, מתפרש על פי סיומו כגורל מוחלט שאין לשנותו. הפסוק האחרון, שאותו שומעים השנים בבית הכנסת השלושה עשר שהם מבקרים בו, הוא חמור הרבה יותר מבחינת תוכנו: לא רק שאין לרשע סיכוי לתשובה, גם אין לו רשות להתקרב לדברי תורה ולעשות בהם שימוש. במסכת אבות מסביר רבי חנינא בן דוסא את העניין:

רבי (יוחנן) [חנינא] בן דוסא אומר כל שקדמה יראת חטאו [לחכמתו סופו להתקיים. חכמתו ליראת חטאו] אין סופו להתקיים. מעשיו לחכמתו סופו להתקיים. [חכמתו למעשיו אין סופו להתקיים]. משל למה הדבר? דומה לאחד שבא אצל החנוני. א"ל תן לי רביעית יין. א"ל הבא כלי ופתח לו את תיקו. א"ל תן לי שמן. א"ל הבא כלי ופתח לו את המפושלות. א"ל בן מאירה כלי אין בידך ואתה מבקש ליטול יין ושמן. כך הקב"ה אומר לרשעים: מעשים טובים אין בידכם ואתם מבקשים ללמוד תורה שנאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי (תהלים נ' ט"ז). חוקי אין את משמר, היאך את מספר בהם ואתה שנאת מוסר? (שם שם): (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לב ד"ה)

 

     דוגמא נוספת אנו מוצאים בדיון על דואג האדומי במסכת סנהדרין (יש כאן משחק מלים נפלא על השם דואג: אלוהים יושב ודואג שמא יצא פלוני לתרבות רעה ובהמשך אומר לדואג הרשע: מה לך ולספר חקי וגו').

ױאמר רבי יוחנן: בתחילה יושב הקדוש ברוך הוא ודואג שמא יצא זה לתרבות רעה, לאחר שיצא אמר: ווי שיצא זה. (סימן: גבור רשע וצדיק חיל וסופר). אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נ"ב): "מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום", אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג: לא גבור בתורה אתה, מה תתהלל ברעה? לא חסד אל נטוי עליך כל היום. ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נ'): "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי". אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג הרשע: מה לך לספר חקי? כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם? (תהלים נ'): "ותשא בריתי עלי פיך". אמר רבי אמי: אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ. (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו עמוד ב)8

 

     אמירה בוטה זו, הנזרקת כדבר נבואה מפיו של הנער הגמגמן ואף נשמעת לאלישע כאילו מדובר בו עצמו אישית, היא ששוברת את גב הגמל וגורמת לו להגיע לידי כעס רצחני. הגרסה השניה על הרצח הממשי ובעקבותיה ביתור גופו של התלמיד המסכן ושליחת נתחיו לכל בתי הכנסת שעברו בהם השניים נראית על פניה מוזרה מאוד: מעבר לכך שאין היא מתקבל על הדעת, לא ברור מה ביקש העורך להשמיע לנו. יש כאן מעין "הריגת המבשר המביא בשורה רעה" ופרסום הדבר ברבים "למען ידעו ויראו" בדרך דומה לצורת הפרסום במעשה פילגש בגבעה. יש כאן ניסיון להשמיץ את אלישע כרוצח (אולי על סמך מה שנאמר עליו בירושלמי: "שהיה הורג רבי תורה"). וכבר הרחבתי על כך את הדיבור במקום אחר בעבודה.

     הגרסה של התלמוד הבבלי, יש בה יופי עיצובי משלה, אך לעניות דעתי אין היא מגיעה לקרסוליה של הגרסה הירושלמית וחסר בה המגע הרגיש והעדינות הנפלאה של המספר הירושלמי, הנוגע בנימי נפשם של גיבוריו.

__________________________

1. וראה דיון מפורט אצל נורית בארי (עמ' 53).

2. אני מסתמך כאן על עבודתה של נורית בארי (עמ' 56)

3. וראה דבריו של אייזיק הירש ווייס בנידון בספרו "דור דור ודורשיו", חלק ב' עמ' 127.

4. וראה פירושו של הרב עדין שטיינזלץ באותו עניין.

5. ביאליק, ספר האגדה, מעשה חכמים, שכ"ו.

6. המעבר בשטח הר הבית אירע כמובן כשבעים שנה או יותר לאחר חורבן ירושלים, סמוך לחורבן ביתר או לאחריו. אלישע מציין שהוא עבר בכוונה תחילה שלוש עבירות: רכב על סוס ביום הכיפורים, רכב על סוס ביום השבת ודרך במקום קודש הקודשים האסור בכניסה גם לאחר חורבן הבית.

7. מעניין כאן ההקשר לרבי מאיר. רבי מאיר שסיפור הולדתו שלו קשור בשימוש בטכניקה הזו, משתמש בה כדי להוכיח את טענתו לרבו. מבחינתו הוא נכשל שהרי הפסוקים מחזקים דווקא את דברי אלישע, אבל הקישור האסוציטיבי בא להדגיש את תקפותה של הטכניקה, גם במקרה של רבי מאיר וגם במקרה של אלישע.

8. קשר נוסף בין דמותו של אלישע כרשע לעומת דמותו של דואג האדומי כרשע אנו מוצאים בסיום חטיבת הסיפורים על אחר במסכת חגיגה בתלמוד בבלי: על אחיתופל ודואג האדומי נאמר שלא זכו לגמול על עיסוקם בתורה משום ש"טינא היתה בלבם", בעוד שאחר, הוא אלישע בן אבויה מואשם בזלזול בסדרי בית המדרש: הוא נושא קולו בשירים יווניים ומביא לבית המדרש ספרים יווניים המוגדרים כספרי מינות: "אחר מאי – זמר יווני לא פסק מפומיה. אמרו עליו על אחר, בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב).

 

לפרק הבא

לפרק הקודם